<h1>האגודה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הלוקח עובר חמור של נכרי, והמוכר לו, אף על פי שאינו רשאי והמשתתף לו והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה, פטור מבכורה. וכהנים ולויים פטורים. המוכר בהמה גסה לכותי קונסין עד עשרה. פר"י דווקא בהמה גסה אבל בהמה דקה כיון דבמנהגא תליא אפילו במקום שנהגו שלא למכור אין קונסין, ואפילו במקום דחשודין על הרביעה, כותי חס על בהמתו שלא תעקר. רבי יהודה מתיר בשבורה למכור לכותי. בן בתירה מתיר בסוס. ומסיק דעובר נמי מותר למכור עיין פרק קמא דע"ז. [י"ד ע"ב].
<h2>דף ב:</h2>
אסור לאדם שיעשה שותפות עם הכותי שמא יתחייב לו שבועה, והתורה אמרה [שמות כ"ג] לא ישמע על פיך. ובזמן הזה מקבלין שבועה מכותים מפני שהם משתתפים קדישים עם (האותו) [התלוי] עיין פרק הניזקין ופרק שום היתומים [כ"ב ע"ב].
<h2>דף ג:</h2>
כמה תהא שותפות לכותי ותהא פטור מן הבכורה. רב חסדא אמר דבר שעושה אותה נבילה, רבי אבהו אמר דבר שעושה אותה טריפה. רב מרי בר רחל מקני אודנייהו לכותים וכלאו חיותא, פירוש מתו כל בהמותיו דרב מרי משום דמפקא להו מקדושתייהו ואי בעית אימא משום דרב מרי ידע לאקנויי קניין גמור וכולי עלמא לא ידעי לאקנויי וסבר למיעבד כוותייה. פר"י מה שעתה עושין כרב מרי אף על פי שנענש פי' רבינו תם דאיהו נענש שהקנה לכותי אוזן עובר ואיכא הפקעה בגופו של עובר אבל אם מקנה האם לכותי שרי. אי נמי בימי רב מרי היו רגילים להטיל מום כרב יהודה במסכת תמורה פרק כיצד מערימין [כ"ד ע"ב] ופר"י הלכה כרב הונא דבהקנאת אוזן לחוד שרי דרבי יוחנן סבר כוותיה ורב מרי מקנה אודנייהו לא נענש בשביל זה. עוד פירש רבינו תם דרב מרי היה מקנה האם לאוזני העובר דהוי כמו דקל לפירותיו וכולי עלמא לא ידעי לעשות כן אבל אם היה מקנה אזני האם סגי וטוב להקנות דבר שעושה נבילה או טריפה.
<h2>דף ד.</h2>
כהנים ולויים פטורים מפדיון הבן ומפטר חמור. אבל בכור בהמה טהורה חייבים לויים. אמר רב אדא בר אהבה בת לוי שילדה בנה פטור מה' סלעים, [ה' ע"א] שאל קונטריקוס ההגמון את רבי יוחנן בן זכאי בפרטן של לויים אתה מוצא שנים ועשרים אלף ושלש מאות ובכללן חסר שלש מאות, והשיב לו בכורים היו ודיי שיפקיעו עצמן.
<h2>דף ה:</h2>
פרה שילדה (עם) [מן] החמור וחמורה שילדה (עם) [מן] הסוס פטור מן הבכורה. ומה הן באכילה, בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, ובהמה טמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא מן הטהור טהור.
<h2>דף ו:</h2>
לאסור צירן ורוטבן. פר"י דווקא ציר שרצים אבל ציר דגים דרבנן עיין פרק גיד הנשה [צ"ט ע"ב]. סלקא דעתך אמינא הואיל דליכא מידי דאתי מחי ושרי. פר"י דשרינן לקמן [ז' ע"ב] הני חלי דיחמורתא ועור הבא כנגד פניו של חמור. חלב מנלן דשרי מדאשתבח ביה קרא [שמות ג'] ארץ זבת חלב ודבש.
<h2>דף ז:</h2>
ודבש הגיזין והצירעים טהור ומותר באכילה. פירש רבינו תם בספר הישר דלית הילכתא כרבי יעקב דאסר אלא כסתם מתניתין דמסכת מכשירין [פ"ו מ"ד] דתנן התם דבש צירעה טהור ומותר באכילה. ולר"י נראה תימא דהא רב אשי סבר כרבי יעקב מיהו מצינו למימר היינו דווקא ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא שרי. מי רגלים של סוסים וגמלים. ודבש דבורים ודאי שרי אף על פי דלפעמים דבורים מתים מעורבים בו ורגלי הדבורים משום דהוי כמו נבילה מסרחת. פעם אחת השתין תינוק בתוך קדירה של בשר והתיר ראבי"ה מהך דהכא. הני חלי דיחמורתא שכבת זרע הוא וכן עור כנגד פניו של חמור הוא כמין שיליא פרשא בעלמא הוא.
דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה ודג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה. הא דאמרינן במסכת אהלות [פי"א מ"ז] כלב שאכל בשר המת כמה ישהא במיעיו ויהא טהור שלשה ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותישרף, יש לחלק בין איסור לטומאה, ולפי זה אין להתיר מההיא משנה חטה שנמצאת בפסח במעי תרנגולת. עיין בספר התרומה והרבי משה מפונטייד"א פירש דווקא כשהוא אוכל ומחתך בשיניו חשיב עיכול אבל הכא מיירי בבלע ולא הוי עיכול. ופרק (שמונה שרצים) [מי שאחזו גיטין ע' ע"א] אמרינן האי מאן דבלע זיבורא מחייא לא חיי וגבי מאן דאכיל זיבורא מפרש מאי אסותיה אלמא דבר הנאכל מתעכל ודבר הנבלע כאילו הוא חי ולפי זה נמי אין ראיה לחטה בפסח דמסתמא בולעה ולא הוי עיכול. רוב דגים (אינם) [במינם] משריצים. פר"י דהילכתא כרב אשי דהוא בתראה ויש להתיר אותן דגים שקורין הרינג"ש הנמצאים בדג גדול שקורים בליינא אף על גב דלא חזינא דבלע, ואין להקשות מאותה משנה דג טמא שבלע דג טהור לרב ששת דאסר מי רגלים של חמור דאף ללישנא בתרא דאסר אף בסוסים וגמלים לא דמי דמתניתין בנמצא בתוכו ואפילו יצאו הכא פשיטא דדגים עול ודגים נפיק. תנו רבנן דג טמא משריץ טהור מטיל בצים.
<h2>דף ח.</h2>
הדולפיני"ם פירוש בני ימא פרים ורבים מבני אדם אם בא עליהם. אמר שמואל עוף בר ואווז ישוב כלאים זה בזה. תנו רבנן תרנגולת לכ"א יום וכנגדו באילן לוז, כלב לנ"ב יום וכנגדו באילן תאינים. חתול לנ' יום וכנגדו באילן תות. פר"י אין להביא ראייה מכאן לברך פרי העץ על תותין דהא קאמר נמי בסמוך וכנגדו באילן תבואות ואי הכי לענין ברכה לא מישתמיט בשום דוכתא שיברכו בורא פרי העץ. ויש תותים הגדילים באילנות שמברכין עליהם בורא פרי העץ שהן אילן גמור אבל יש גדילות בעשבים ומברכים עליהם בורא פרי האדמה עיין פרק כיצד מברכין [מ' ע"א]. חזיר לששים יום וכנגדו באילן תפוחים. נחש לז' שנים לאותו רשע לא מצינו חבר. [ע"ב] עובדא דסבי דבי אתוני.
<h2>דף ט.</h2>
חמורה שלא בכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן, זכר ונקבה מפריש טלה אחד לעצמו.
<h2>דף יא.</h2>
[י"ב ע"א] אין פודין לא בעגל לא בחיה ולא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים. רבי יהודה נשיאה הוה ליה פטר חמור שדריה לקמיה דרבי טרפון אמר ליה כמה בעינא למיתב לכהן אמר ליה הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל. בינונית ברגיא. פי' ג' דינרים. ובסמוך מוקי לה בבא לימלך אבל אם פדאו מעצמו אפילו בבר דנקא ואם אין לו שה שוה פודהו בשויו. רבי נחמיה פרוק בשילקי בשויו. פר"י בשעה שמפרישו מברך ולא בשעת נתינה לכהן דמעידנא דאפרשיה ברשותיה דכהן קיימא כדאמרינן לקמן בשמעתין הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי.
<h2>דף יא:</h2>
ישראל שהיו לו טבלים ממורחים מן הכותי מעשרן והן שלו. מר סבר דגנך ולא דגן כותי פסק רבינו תם האי דאמרינן לוקח פטור הני מילי שלקח אחר מירוח אבל קודם מירוח ומירחו ישראל חייב. עיין פרק השוכר את הפועלים [פ"ח ע"ב].
<h2>דף יג.</h2>
מצות ייבום קודמת למצות חליצה בראשונה כו' ועכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה מצות חליצה קודמת. עיין פרק החולץ [ל"ט ע"ב].
הלוקח עובר פרתו של נכרי, המוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו והמקבל הימנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה והכהנים והלויים חייבים לא נפטרו אלא מפדיון הבן ומפטר חמור. אמר ריש לקיש משום רבי אושעיא ישראל שנתן לכותי מעות בבהמתו בדיניהן אף על פי שלא משך קנה וחייב בבכורה. כותי שנתן לישראל מעות בדיניהן אף על פי שלא משך קנה ופטורים מן הבכור' מיד עמיתך במשיכה הא מיד כותי בכסף. פר"י היינו לריש לקיש והלכה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות בישראל.
<h2>דף יג:</h2>
רב אשי אמר מדרישא משיכה אינו קונה סיפא נמי משיכה אינו קונה. רבינו תם רגיל לפסוק כרבי יוחנן משום דפסיק רבא בהחולץ [ל"ז ע"א] כוותיה דרבי יוחנן בר מתלת ואף על גב דרב אשי דהוא בתראה סבר כריש לקיש הכא הדר ביה לגבי אמימר כדמוכח פרק בתרא דע"ז [ע"א ע"א] ומפורש בתוספות (פ' זה דף י"ד ועיין פ' הזהב).
<h2>דף טז:</h2>
המקבל צאן ברזל מן הכותים ולדות פטורין ולדי ולדות חייבין. הלוהו על ביתו ודר בו, רבית דהקדש ואונאותו עיין פרק איזהו נשך [ס"ד ע"ב].
<h2>דף יט:</h2>
הלוקח בהמה מן הכותי ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה. רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק כו'. כגון שטינפה.
<h2>דף כ:</h2>
חלב פוטר איכא בינייהו. פסק רבינו תם דחלב אינו פוטר דכרבי שמעון בן גמליאל פסקינן לקמן בפירקין [כ"ד ע"א] דאמרינן לוקח בהמה מניקה מן הכותי דלא מרחמא אלא אם כן ילדה. עיין פרק קמא דחולין [י"א ע"ב]. (ובתוספות פרק זה דף כ' מאריך הרבה. ובמרדכי פרק קמא דחולין דף תשכ"ט עמוד ב' מביא (הרמב"ן) [הרמב"ם] ור"י שסוברין דפוטר ועיין בהגהות מרדכי ביבמות דף תס"ד עמוד ג' ד' ששם מביא תשובת מהר"ם וגם שם הרבה דיני בכור).
<h2>דף כב.</h2>
לא שנו אלא לטבל בו פתו אבל לקדירה לא, מצא מין את מינו וניעור. והא דאמרינן בפרק בתרא דע"ז (דף ע"ג) המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום כולו ראשון בטל ובכל התלמוד רגיל רבינו תם לחלק בין היכא דגדל בלא הפסק להיכ' דאיכא הפסק מעמיד ההיא דע"ז דאיפסיק איפסוקי. ולר"י נראה דאפילו בהפסיק אמרינן חוזר וניעור. וההיא דע"ז מיירי שיש ששים בהיתר יותר מן האיסור דליכא נתינת טעם, דאאיסור משהו דמתניתין קאי. עוד פר"י דלא אמרי' ראשון ראשון בטל אלא עד רובו לכל היותר, אבל טפי מרובו חוזר וניעור. גם פסק רבי' תם שיין המותר בהנאה אינו אוסר בכל שהוא וסתם יינם שמותר בהנאה בטל בששים עיין פרק בתרא דע"ז [שם].
<h2>דף כד.</h2>
חמור שכרך אח' רחלה פטורה מן הבכור (ובתו' ע"ז דף כ"ג [מ' ע"ב] מאריך). ואסורה באכילה, פטורה מן הבכורה כרשב"ג דאמר לא מרחמה ליה אלא אם כן ילדה. ואסור באכילה כרבנן.
<h2>דף כד:</h2>
רבי יוסי בן המשולם אמר השוחט את הבכורה יעשה מקום לקופיץ מכאן ומכאן. ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. אמר רב הלכ' כר' יוסי בן המשולם. בעו מיניה מרב הונא כנגדו בי"ט מהו [כ"ה ע"א] הוה ליה עוקר כלאחר יד. פר"י אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש הנוצה של עוף כדי לשוחטו דהא לעיל פרשינן דהא דשרי הכא משום דאין מתכוין ואפילו ללשון שפירש דאפילו במתכוין מכל מקום בנוצ' לא הוי כלאחר יד כדמפרש בסמוך בתולש את הכנף עיין (בסה"ק) [בסמ"ק].
<h2>דף כו:</h2>
עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור, בהמה דקה שלשים יום, בבהמה גסה חמשים יום, רבי יוסי אומר בדקה שלשה חדשים. אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה תנהו לי הרי זה לא יתן לו, ואם היה בעל מום ואמר תן לי ואוכלנו מותר ובשעת המקדש כו'. אי אמר תנהו לי מאי טעמא לא יתן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. מהאי טעמא פר"י בתמורה [ח' ע"ב] כהן ששלחו לו בכור לא יחזירנו לבעליו עיין שם. והרמז"ל החמיר מאד על הכהן אפילו ספק בכור.
<h2>דף כז.</h2>
אמר שמואל תרומת חוצה לארץ מבטלה ברוב ואכיל בימי טומאתו. בקונטרס פירש לאכול לזר. ואינו נראה לר"י (דלאוכל) [דלאכול] לזר בעי אחד ומאה כדמוכח במנחות פרק רבי ישמעאל [ס"ז ע"א] גבי חלת כותי בארץ ותרומתו בחוצה לארץ, ולבטל חלת (ב)חוצה לארץ ברוב עיין ספר התרומה וספר המצות קטן, הכא משמע דתרומה נוהג בחוצה לארץ ובפרק קמא דחולין [ו' ע"ב] משמע גבי בית שאן דאין נוהג. ופירש רבינו תם דהתם בדמאי איירי והכא לוודאי דנוהג. ועוד יש (לומר) [לחלק] בין תבואת דגן ותירוש נוהג ולא שאר פירות. אי נמי יש לחלק בין מעשר לתרומה. תרומת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. והוא הדין חלה עיין פרק ואילו עוברין [מ"ו ע"א]. הילכך נידה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן, ואי ליכא כהן קטן שקלא פורתא בריש מסא ושדי לה בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי דלא תשתכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול. פר"י מכאן משמע היכא דאיכא כהן קטן לא מפרשי שתי חלות. והא דתנן במסכת חלה [פ"ד מ"ח] שתי חלות היינו בקרובין לארץ ישראל. ונראה דחלה שנייה במקום שמפריש אינה מדמעת ומותרת לזבין לנידות וליולדות אף על גב דטומאה יוצאת מגופן עיין בספר התרומה.
<h2>דף כח:</h2>
השוחט הבכור ואחר כך הראה מומו דן הדין וזיכה החייב מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם היה מומחה לרבים פטור. בגמרא מוקי לה שנשא ונתן ביד.
מעשה בפרה שניטל האם שלה והאכילה רבי טרפון לכלבים בא מעשה לפני חכמים והתירוה אמרו הלכה חמורך טרפון אמר רבי עקיבא פטו' אתה שמומחה לרבים.
<h2>דף כט.</h2>
הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. פר"י דאגר בטילא שרי כדמוכח פרק בתרא דכתובות. [ק"ה ע"א] אף אתה בחנם פר"י עכשיו נוטלים מלמדין שכר אם אין להם להתפרנס ואפילו יש להם. אגר בטילא דמוכח. ועוד שכר שימור קטנים שרי כדמוכח פרק אין בין המודר [ל"ז ע"א]. כפועל בטל עיין פרק אילו מציאות [ל"א ע"ב].
<h2>דף ל.</h2>
באתריה דרבי יהודה חמירי להו שביעית פר"י מעשים בכל יום שאנו מחללים כרם רבעי שוה על שוה פרוטה עיין פרק קמא דביצה [ה' ע"ב]. תנו רבנן הבא לקבל דברי חבירות כו', תנו רבנן אשת חבר הרי היא כחבר כו'.
<h2>דף לא.</h2>
תנו רבנן כל הבכורות אדם רואה חוץ משל עצמו, ורואה את קדשיו ומעשרותיו דאי בעי מיתשיל עלייהו. מכאן נראה ראייה שיכול אדם לישאל על הקדש שנדר ומתירין לו עיין פרק בית שמאי בנזיר [ל"א ע"א].
<h2>דף לב.</h2>
כל פסולי המוקדשים נמכרים באיטליס, ונשחטים באיטליס, חוץ מן הבכור והמעשר. רבי חייא ורבי שמעון בר רבי חד אמר מבליעו. פירש דאסר למכור הבשר אלא החלב והעור והגידין פר"י דהלכה כרבי עקיבא דשרי למכור הבשר לכותי.
<h2>דף לב:</h2>
בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור ובית הלל מתירין אפי' כותי מתני' מני רבי עקיבא היא פר"י דהילכתא כבית הלל דמתניתין דשרו אפילו כותי ולא כבית הלל דברייתא דאסרי דסתם מתני' ומחלוקת בברייתא. [ל"ג ע"א] תנו רבנן בכור אין מאכילין אותו לנדות דברי בית שמאי ובית הלל מתירין.
<h2>דף לג:</h2>
להביא נותק אחר כורת שהוא חייב. פירש הקונטרס אם אחד כרת את הבצים ועדיין הם בכיס ובא אחר ונתקן מן הכיס שניהם חייבים ואין נראה לר"י אלא שהאחד כרת ומעורי' קצת והאחד נתקן.
<h2>דף לד.</h2>
הצורם אוזן בכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ומי(הו) קניס רבי אליעזר לעולם וכו'. [ל"ה ע"א] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסדור אחד ואמר מה טיבו של זה אמר לו בכור הוא ואינו נשחט אלא אם כן היה בו מום נטל פיגרוס וצירם את אזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירו ראה שהתירו הלך וצירם אזני בכורים אחרים ואסרו וכו'.
<h2>דף לה:</h2>
כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנים רועי כהנים אינם נאמנים. רבי שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו רבי מאיר אומר החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. רבי יהושע בן קפוסיי אומר בבית כהן צריך שני' להתיר וצריך שנים מן השוק להעיד עליו. רבי שמעון בן גמליאל אומר אפילו בנו ואפילו בתו. רבי אומר אפילו עשרה והם בני ביתו אין מעידין ספק בכור שנולד בבית ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו כמאן כרבי יהושע בן קפוסיי, והילכתא כרבי שמעון בן גמליאל ודווקא בנו ובתו אבל אשתו לא דאשתו כגופו דמיא.
<h2>דף לו.</h2>
והלכתא עד מפי עד כשר להעי' בבכור, רבי צדוק הוה ליה בוכרא רמא ליה שערי בסלי נצרים של ערבה קלופה בהדי דקאכיל איבזע שיפותיה. אתא לקמי' דרבי יהושע אמר ליה כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ אמר ליה רבי יהושע אין. בא לפני רבן גמליאל ואמר ליה לאו. פר"י כן הלכה דאין חילוק בין חבר לעם הארץ כדמוכח סוגיא דפרק בתרא דיומא [ע"ח ע"א] גבי רבי יוסי בן זימרא. נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו מאי טעמא כל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי.
<h2>דף לו:</h2>
התרת בכור בחוצה לארץ על פי שלשה בני הכנסת. פר"י דמיירי אפילו בזמן שבית המקדש קיים. שלשה מתירין את הבכור במקום שאין מומחה. פר"י בזמן הזה אין נראה שיש שום אדם מומחה להתיר בכור ונדר ולדון דיני ממונות ביחיד.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט את הבכור ולא הראהו לחכם ומכר הבשר. פירות ונמצא טבלין יין ונמצא נסך מה שאכלו אכלו ויחזירו להן את הדמים וכו'. הגה, בגליון פר"י בכור שנטרף קוברים אותו עם עורו עיין במסכת שבועות פרק קמא [י"א ע"ב]. מצאתי בשם רבי יעקב מנורס הייי"זן בכור שמת או נשחט בלא התרה או בהיתר ונמצא טריפה טעון קבורה עור ובשר ודם.
על אלו מומין שוחטין את הבכור, נפגמה אזנו מן הסחוס וכו' [מ' ע"א] והשחול והכשול, ושניטל רוב המדבר בלשונו [מ' ע"ב] ואזן הגדי שהיתה כפולה.
<h2>דף מד:</h2>
מומין אילו בין קבועין בין עוברין פסולים באדם ויתר עליהם באדם כו' משתינין מים בפני רבים. ואין שותין מים בפני רבים והא דאמרינן בסוף כיצד צולין [פ"ו ע"ב] רב הונא בריה דרב נתן שתה כסא בתרי זימני ולא אהדר אפיה, נראה דהכא נקט מים לפי שאין רגילין לשתות מים אלא הצמא, אבל שאר דברי' רגילים לשתות יחד, ורבינו תם מפרש דהכא קאמר אפי' הצנועים שלא לשתות מים בפני רבים מטיל מים בפני רבים שמא ימתין ויסתכן. לא ישתין אדם מים לא על גבי חרס ולא על גבי מקום קשה. פירש ר"י דווקא בבבל משום דמודרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם.
<h2>דף מה:</h2>
תנו רבנן איטר בין ביד בין ברגל פסול, השולט בשתי ידיו ר' פוסל וחכמים מכשירין גבוח לא ישא גבוחת, ננס לא ישא ננסת, לבן לא ישא לבנה, שמא יצא מביניהם בוהק וכו' קסבר צריך לפרט הנדר. פירש ר"י דהילכתא כרב פפא דאמרינן צריך לפרט הנדר דבתראה הוא.
<h2>דף מו.</h2>
נדר שהודר ברבים יש לו הפרה על דעת רבים אין לו הפרה אלא לדבר מצוה. ועוד אמר רבינו תם דעל דעת רבים היינו שפירש פלוני ופלוני ואפי' שלא בפניה' אבל על דעת רבים סתמא לאו כלום הוא. ועל דעת יחיד אף על פי שפירש על דעתו יכול חכם להתיר בלא דעתו עיין פרק השולח [ל"ו ע"א].
יש בכור לנחלה ואין בכור לכהן איזהו וכו'. בגי' מצאתי במתני' נשא אשה שלא ילדה בכו' לכהן ולא לנחלה. [מ"ז ע"א] היו לו בנים בגיותו ונתגייר רבי יוחנן אומר בכור לנחלה, ריש לקיש אומר אינו בכור לנחלה גיורת שיצתה פדחת ולדה בגיותה ואחר כך נתגיירה אינו בכור לנחלה לרבי יוחנן אבל אם לא יצתה הוה בכור.
<h2>דף מז.</h2>
מר בריה דרב יוסף אומר לעולם דאיעבר מישראל. פירש רב אדא דאמר לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים. פר"י כוותי' פסקינן בחולין בריש פרק הזרוע דף (קל"א) [קל"ב] ואהא סמכינן לפטור בן לויה וכהנת אשת ישראל.
<h2>דף מז:</h2>
כהן שמת והניח בן חלל, רב חסדא אומר הבן חייב לפדות עצמו, רבה בר הונא אומר אין הבן חייב, היכא דמית האב לאחר שלשים כולי עלמא לא פליגי דאין חייב הבן, כי פליגא דמית תוך שלשים. משמע דבן חייב לפדות אף על גב דליכא חיובא באב. וכן תנן נתגיירה מעוברת נשתחררה מעוברת בכור לכהן.
<h2>דף מח.</h2>
מלוה הכתובה בתורה. פירש כגון ערכין ונזקין שאם לא כתבה תורה לא הייתי מחייבו, אבל מלוה שהלווהו לא מיקרי כתובה בתור'.
<h2>דף מט.</h2>
בבא בהרשאה. דיני הרשאה עיין פרק מרובה [ע' ע"א] ופרק שבועות העדות [ל"ג ע"ב]. מת הבן בתוך שלשים אף על פי שנתן לכהן מחזיר לו ה' סלעים, אחר שלשים יום אף על פי שלא נתן יתן. פר"י בסוף ערבי פסחים [קכ"א ע"ב] אבי הבן מבר' שתים ויש להסתפ' כיון שמת לא יבר' שהחיינו כיון שמזכיר לצערו או שמא מ"מ מברך כיון שזכה לקיים מצוה. והא דלא מברכינן שהחיינו על כל מילה ומילה כמו על פדיון הבן שאני פדיון הבן דלא שכיחא. הכל מודים לעניין אבילות דיום שלשים כיום שלפניו. פי' אפי' ר' עקיבא דמספק' ליה לעניין פדיון הבן במתנית' מוד' באבילות שיש להקל. וקשה אמאי פשיטא ליה דהא בפ' החולץ [ל"ו ע"ב] אומ' מת ביו' ל' ועמדה ונתקדש' אם אשת כהן היא אינ' חולצת, ואית דגרסי התם מת בתוך ל', ותי' ר"י דהתם בנפל מן הגג או אכלו ארי והכא בפיהק ומת, אי נמי באבילות מקילינן, והא דתנן במסכת שמחות [פ"ד ה"ב] הספיקו' אוננין ומתאבלין עליהן היינו ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון דגנאי הדבר שלא יתאבל אחד מהן.
<h2>דף מט:</h2>
ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות וכו'. כדאית' פ"ק דקדושין [כ"ט ע"א]. ה' סלעים של בן במנה צורי מאי מנה צורי א"ר אשי מנה של צור. פי' בקו' היוצא במדינ' צור וזה הוא שיעור של אותו מנה סלע דהסלע ד' זוזים והזוז במשקל זהוב של משקל ב"פ ומחצה למשקל הברזל ונר' שקבלה היתה בידו מרבותינו ובפי' של חומש פ' אלה המשפטי' [שמות כ"א] פי' שקל משקל ד' זהובי' שהם חצי אונקיא למשקל הישר שבקולני"א ור"ת פי' דדינר זהב עוביו כפלים כשל כסף. מצאתי בתו' בשם רבי' תם דמנה הוא זקוק כסף נמצ' חמש סלעים חמישית של מנה והוא חמישי' של זקוק כסף. וכתובת בתול' היא ב' זקוק כסף. והרמב"ם כתב דשקל עשרים גרה היינו עשרים מעה ומעה כסף משקל שש עשרה שעורות בינוניו'.
<h2>דף נא.</h2>
אין פודין לא בעבדי' ולא בשטרו' ולא בקרקעו' ולא הקדשות בכל אילו. כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים חייב ליתן לו חמש סלעי' ובנו אינו פדוי. אפי' אם יתנם פרק הנושא [ק"ב ע"א] מייתי לה גבי פלוגת' דר' יוחנן ור"ל דחייב אני לך מנה בשטר ושם פי' בקו' דכתב לו שטר ולא חתם לו עדי' ונתן לו השט' בפני עדים ולא אמ' להן אתם עדיי ופליגי אי חשיב הודאה או לאו. ור"ת מפ' שכת' שטר וחתם עדי' ואינו חייב לו כלו' אך שרוצה לחייב עצמו בשט' זה.
<h2>דף נא:</h2>
רצה כהן ליתן לו במתנה רשאי תנינא לה[א] דתנו רבנן נתנו לעשר' כהנים בבת אחת יצא בזה אחר זה יצא, נטלו והחזירו (לא) [לו] יצא, כך היה מנהגו של ר' טרפון שהיה נוטל ומחזיר, רב חנניא הוה רגיל דשקיל ומיהדר חזי לההוא גבר' דהוה שקיל ואתי קמיה א"ל לא גמרת ויהבת מידעם ביש אין בנך פדוי. פי' רש"י ר' חנני' כהן הוה ואזיל קמיה כדי שיחזיר לו ה' סלעי' אמ' לא גמרת ויהבת נתינ' גמורה אלא כדי שאחזר' לך דבר רע עשית הילכ' בנך אינו פדוי אם אחזיר' לך ל"א אפי' לא אחזיר' אין בנך פדוי. עיין לעיל [כ"ו ע"ב].
הבכו' נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל בנכסי האם, ואינו נוטל בשבח ולא בראוי כבמוחזק ולא האשה בכתובת' ולא הבנות במזונותיה ולא היבם. פר"י פ' יש נוחלין [קכ"ה ע"ב] פסקינן דאין הבכו' נוטל פי שנים במלוה. בין גבו קרקע בין גבו מעות. ומתוך כך היה נראה דאשה אינה גובה כתובת' במלוה כדתנן הכא דאין לה בראוי, ומ"מ נראה אע"פ דהורע כח הבעל לעניין מלות אשתו כדמשמ' ביש נוחלין [שם] והורע כח הבכו' לעניין מלו' לעניין כתובת אשה חשובה מוחזק' כדמשמ' פ' הכותב [פ"ד ע"א]. פר"י הא דלא חשיב הכא בעל דאמ' רב פפא פ' יש נוחלין [שם] אין הבעל נוטל בראוי כבמוחז' ואינו נוטל במלות אשתו אפילו מה שהלוותה בנכסי מלוג שלה כשהיא תחתיו כדמוכח פרק שור שנגח [מ"ב ע"ב] דאינו יורש נזקי אשתו לרבנן דרבי משום דהוי כמלוה ממה נפשך לא חשיב ליה הכא משום דנוטל בשבח כדפרשב"ם התם כיון דאין יורש אלא הוא זוכה בנכסים מיד וברשותו משבח.
<h2>דף נב:</h2>
ואילו שאין חוזרין ביובל, הבכורה והיורש את אשתו והמייבם את אשת אחיו והמתנה ד' רבי מאיר וחכמים אומרים מתנה כמכר, רבי אליעזר אומר כולם חוזרים ביובל, רבי יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו כגון שהורישתו בית הקברות יחזור לבני המשפחה משו' פגם המשפחה כדתניא המוכר בית קברו ומעמדו באים בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו שלא יהא פגם משפחה אלא כבודם.
<h2>דף נג.</h2>
מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית שלא בפני הבית. בחולין אבל לא במוקדשין, ונוהג בבקר ובצאן ואין מתעשרין זה על זה, בכבשים ובעזים ומתעשרין זה על זה, בחדש ובישן אין מתעשרין זה על זה אפילו האידנא נמי, אמר רבא משום תקלה. פירש ר"י משום הכי אין מעשר בהמה נוהג בזמן הזה. והא דאמרינן פרק בהמה יוצאה רבי אלעזר בן עזריה הוה מעשר והוא הוה לאחר החורבן שמא לא ביטלו מעשר סמוך לחורבן כל כך. אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזמן הזה. ואם עשה בהמה תיעקר כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח. משמע דלא סגי בשאר נהרות וההיא עובדא דערכין [כ"ט ע"א] דאמר שקלו ד' זוזי ושדי לנהרא וכן ביומא פרק הוציאו לו [נ"ה ע"ב] שמא מיירי התם על ידי שחיקה. פירש ר"י כשבא אדם לחלל כרם או נטע רביעי צריך לשחוק הני זוזי ולישדי בנהרא עיין פר"ק דיום טוב [ה' ע"ב]. מכאן ראייה שלא יאמר אדם בזמן הזה דבר זה הקדש ולא יכתוב כן על ספרים אך יאמר או יכתוב דבר זה לעניים או להקדש או לבנין וכיוצא בזה עיין פ"ק דע"ז [י"ג ע"א] סימן ז'. איזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. פירש ר"י בבכור בזמן הזה לא שרינן למיעבד הכי לא מבעיא לישראל שיש לו לקיים מצות נתינה ולהמתין לכהן שירצו לקבלו ואפילו יותר משלשים יום בדקה וחמשי' יו' בגסה דהא דתנן [לעיל כ"ו ע"ב] עד מתי חיי' ליטפל בה היינו אפילו בא כהן לקבלו תוך הזמן הזה כדקתני במשנה בהדיא אלא אפילו קבלו כהן לא שרינן לכהן לכונסו לכיפה כיון דשרי בנפילת מום בלא פדיון איכא הפסד קדשים, אבל מקדיש אפילו נפל בו מום לא שרי בלא פדיון ואי פריק ליה משליך הדמים לאיבוד.
<h2>דף נד.</h2>
ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אין מתעשרין זה על זה דגן ודגן שהן כלאים כו'. נראה לר"י דכלאי זרעים דאורייתא ואפילו לרבי יאשיה מחייב בחטה ושעורה לחודייהו, והא דאמרינן הכא ובכמה דוכתי עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו לחייב משום כלאי הכרם וכן מוכח בפר' אותו ואת בנו [פ"ב ע"ב] דקאמ' קמשמע לן דכי זרע חטה וחרצן ושעורה וחרצן נמי מחייב מדלא נקט קמשמע לן דכי (זרק) [זרע] חטה ושעורה שעורה וחרצן וחטה וחרצן שמע מינה דמודה ר' יאשיה בחטה ושעורה דחייב משום כלאי זרעים.
<h2>דף נה:</h2>
[נ"ד ע"ב] מעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה ששה עשר מיל [נ"ה ע"א] אמר רב כהנא זכרותיה דירדנא ממערת סמיים דאמר לא שתינא מיא ממערת פמייה לא שתי מכולי ירדנא. אמר לא שתינא ממיא דאתא מפרת אסור מכל הנהרות שבעולם. נהרא מכיפיה מיבריך. פירש ר"י רבו הלכך מותר לטבול בנהרות אף בימות הגשמים עיין פרק תינוקת [ס"ז ע"א] ופרק במה אשה [ס"ה ע"ב].
<h2>דף נו:</h2>
האחין השותפין שחייבין בקולבון פטורין ממעשר בהמה, קנו בתפיסת הבית חייבין במעשר בהמה וכו'.
<h2>דף סא.</h2>
הכא במעשר בזמן הזה עסקינן. פירש ר"י אף על פי שפסקתי לעיל [נ"ג ע"א] דמעשר בהמה אינו נוהג בזמן הזה מ"מ אם עישר חל עליו שם מעשר.
